מאיה עמדה שעונה על הקיר והביטה בדורון מיישר את הפאה שלו מול המראה. או לפחות זה מה שהוא רצה שהיא תחשוב. עם כל שניה שחלפה מאיה הביטה בו יותר ויותר זמן.
"אני לא יכולה להמשיך ככה", אמרה לבסוף.
"את אף פעם לא יכולת להשען על קיר כמו שצריך. אמרתי לך שעדיף שנקנה טפטים", חייך דורון בעודו נאבק בדמעות.
"לא, אני מדברת עלינו. אם אתה לא רוצה שהנישואים שלנו יהרסו, אני מתחננת בפנייך,תתפטר מהחברה של אבא שלך. היא נוראית! אתם בודקים את המוצרים שלכם על בעלי חיים תמימים!"
"למען השם, אנחנו מייצרים מזון לחתולים. אנחנו בודקים את זה על חתולים".
"ואיפה הגיוון?"
דורון לא ידע מה לענות. התשובה של מאיה הייתה ממש מטומטמת ולא קשורה. היא תהתה אם היא תספיק לשנות אותו לפני שיסתגר בתוך עצמו, או מחוץ לעצמו במרחב מאד קטן. היא הביטה בעיניו וידעה שכבר מאוחר מדי. זה כשרון שהיה לה מלידה. לגלות מה השעה לפי עיניים. דורון רטן.
"מה קרה?", שאלה מאיה בדאגה בעודה מוזגת לעצמה מיץ תפוזים לתוך כוס זכוכית שקופה ובוחנת את העיצוב הפוסט-מודרני בביתה.
"זאת כיפה אדומה."
"מה הפעם?"
"הקטע עם הזאב במיטה. איך היא לא מסוגלת להבדיל בין זאב לסבתא שלה? כאילו...מה יש לה פיגור שכלי?"
"נהגת להגיד את זה עליי פעם.... מה קרה לנו, דורון? איך הגענו לזה?"
"אני פשוט.... כבר ....לא סובל אותך".
"אבל אמרת לי שאני השמש בחייך!"
"כן, כי את גדולה, כל העולם סובב סביבך, אי אפשר להסתכל עלייך ישירות, ואחרי זמן רב מקבלים ממך סרטן".
"אתה איתי כבר עשר שנים ועוד לא קיבלת סרטן".
"למה נראה לך שקניתי פאה?"
"אהה..חכה, חכה, אל תספר לי! אני רוצה לנחש לבד! אהה....אהה......אה! כי היא הייתה במבצע?"
דורון זעם. הוא בסתר חשד שמאיה אוכלת ממזון החתולים שהוא מייצר. הוא חטף את המעיל שלו מהמתלה, העיף מבט אחרון על העיצוב הפוסט-מודרני של ביתו, ויצא ממנו. לא מהמעיל. וגם לא מהמתלה. אלא...מביתו. כן, מביתו. הו, כמה שזה היה מביתו. אילו רק היה לכם מושג, לא הייתם מדברים ככה בזלזול. אם ... רק ... הייתם...יודעים. נבלות.
מאיה חשה גלמודה. אבל כעבור מספר שניות הגלמודה השתחררה מהאחיזה של מאיה, וברחה למקום בו לא ימששו אותה יותר. אולי אני באמת השמש, מאיה חשבה לעצמה. אולי אני לא באמת שותה מיץ תפוזים. אולי אני שותה מים רגילים, והם נראים צהובים בגלל ההשתקפות שלי בהם. מאיפה לי לדעת. אני לא גניקולוגית.
"הלו, מייקל?"
"כן".
" היי, זאת מאיה. בקשר להצעה שלך לפני כמה ימים...אני שיניתי את דעתי. אני רוצה שניפגש".
"מצוין. אני אאסוף אותך בשמונה".
"עכשיו תשע".
"עוד יותר טוב".
למחרת בשמונה וחצי מייקל ומאיה כבר היו במסעדה, ופלרטטו מעל כוסות יין הקברנה שלהם. עד שהמלצר הגיע וביקש מהם לרדת מהשולחן. מאיה ירדה אל הכסא שלה וציינה בפניי מייקל שהנרות שרפו לה את הטמפון. מייקל נראה מבולבל כי לא היו נרות על השולחן. זה בטח איזו דרך חדשה לפלרטט, חשב לעצמו.
"היי, הנרות שרפו גם לי את הטמפון", הוא קרץ לה.
מאיה בהתה במייקל בפליאה. סופסוף מישהו הבין אותה.
"איך הולך בעבודה?", שאלה מאיה בבריטון נעים.
"לא קל להיות הוגה דעות מפורסם. אבל הגעתי לכמה פריצות דרך מרעישות השנה. ג'וש ניטשה הדגול אמר לפני מאה שנה שלא מתחילים מה שאי אפשר לסיים. ולאחר בדיקה מדוקדקת של המצב הגעתי למסקנה שהעקרון הזה פועל גם בכיוון ההפוך: לא מסיימים מה שאי אפשר להתחיל. מאז השתמשו בזה ליצירת תרופה לסרטן".
"אבל מה עם האנשים העניים והמגעילים שלא מופיעים במערכון הזה ולא יכולים להרשות לעצמם את התרופה הזאת?"
"היחס של הממשלה לעניים במדינה הזאת הוא פשוט מזוויע. חייבים לעשות משהו. השאלה היא - מה?".
"אולי משהו כמו שינוי?"
"לא, שינוי זה קיצוני מדי".
"גם דורון קיצוני מדי".
"דורון לא ראוי לך. אף פעם לא הבנתי איך פרח יפה כמוך נתקע עם קקטוס קוצני שכמותו. כלומר מן הסתם נתקעת על אחד הקוצים של הקקטוס, אז זה הגיוני. אבל לא חשבתי על הקטע הזה כשהתחלתי עם הדימוי. ג'וש ניטשה צדק. הייתי צריך לשתוק".
"לא, לא. אתה נגעת בנקודה הנכונה...הקשר שלי עם דורון...זאת הייתה רכבת הרים רגשית, בלי חגורות בטיחות, כשהמתקן כמעט ריק, וכל נסיעה עולה 3 וחצי שקלים, אתה מבין למה אני מתכוונת?"
"לגמרי".
מייקל הסיע את מאיה לביתה. הוא ליווה אותה אל הדלת, וקיווה לרגע מתאים שיאפשר לו לכבוש אותה.
"תודה לך, מייקל. ממש נהנתי היום. תראה...הנה גינת החבצלות של דורון. הדבר היחיד שהוא משקיע בו. אני לא בטוחה שמותר לנו לעמוד כ"כ קרוב. הוא מאד מגונן עליה. אני חושבת שהוא אפילו השתין סביבה בשביל לסמן את הטריטוריה שלו. אתה יודע כמו שחיות משתינות בג'ונגל, כדי להזהיר חיות אחרות".
"כל הדיבורים האלה על שתן עושים אותי צמא. מה דעתך שנעלה אלייך לכוס קפה?"
ברגע שהם נכנסו פנימה, מייקל בחן את העיצוב הפוסט-מודרני, ואז פשט את המעיל של מאיה, העיף אותו מהחלון, והתנפל עליה בפראות. הוא ליקק בחושניות את צווארה, ואז עצר להשתעל ולירוק.
"איכס, ליקקתי ממך את כל הבושם".
"הו, מייקל. אל תפסיק. יש בך משהו כ"כ חייתי".
"זה הברווז שהזמנתי. לא הלכתי לשירותים מאז. ובהתחשב בכאב הבטן שלי, יש לנו רק עוד כ-20 דקות בהן יהיה בי משהו חייתי, אז כדאי שנזדרז".
"הו,מייקל, קח אותי!"
"לאן?"
"לאן שתרצה. רק לא לארומה. אני לא אוהבת את הלחם שלהם".
מייקל נשא את מאיה לחדר השינה. היא הייתה במחזור, לכן הם החליטו להתעלס אנאלית. לא היה לה חומר סיכה, אך מייקל הרגיע אותה, וסיפר לה שהוא טובל מדי ערב את הזין שלו במכל הדלק של הפרארי שלו, בתקווה שזה יתן לו כמה כוחות סוס. לאחר מספר דקות הדלת בסלון נפתחה, ודורון נכנס לבית.
"מאיה? את לא תאמיני איזה יום נורא היה לי. לא מספיק שבעבודה גילינו שהמזון לחתולים מכיל זיקוקים וכל הזמן נזכרתי שיש לי סרטן, אז כשחזרתי הבייתה, הבחנתי שמישהו התקרב לחבצלות שלי, ובינתיים פגע לי מעיל בראש והעיף לי את הפאה". דורון שלף גפרור בשביל להדליק את הסיגריה, כאשר שמע את מאיה גונחת, ואת קולו של גבר אחר.
"הו, מאיה! הטמפון שלי נשרף בנרות אהבתך!"
"הו, מייקל! גם שלי! גם שלי!"
דורון נכנס לחדר השינה ושלף את האקדח שלו. מייקל המבוהל זינק מהמיטה במערומיו.
"קדימה, ידיים מעל הראש, תיצמד עם הפנים לקיר".
מייקל עשה כדבריו, ונעמד עם ישבנו אל דורון. קצה אפו נצמד לקיר הקר והעבירו בו צמרמורות.
"לא יכולת לפחות לתלות טפטים?"
"אהא! אמרתי לך!", קרא דורון בשביעות רצון.
מאיה השפילה את מבטה.
"תן לי סיבה טובה אחת לא להרוג אותך!"
"ובכן, אתה חולה בסרטן, ואני פיתחתי את התרופה לסרטן".
"הופה! אתה חושב שבגלל שמצאת את התרופה לסרטן אז אתה כ"כ מושלם וחשוב ויכול לזיין נשים נשואות כמה שמתחשק לך?! ובכן, שתדע לך שההישגים המרשימים שלך לא מרשימים אותי בכלל. אני צריך לחשוב טוב טוב מה לעשות איתך".
"אתה יכול בינתיים להוריד את האקדח? כשאני לחוץ זה גורם לי ל...אממ..."
"אוי אלוהים! מה זה הריח הזה?! זה מריח כאילו ברווז הפליץ כאן".
"זה מה שאני מנסה לומר לך... אני..."
דורון לקח צעד נוסף קדימה. "זה כאילו זה מגיע ממך".
מייקל שיחרר פעם נוספת, והדליק את הגפרור שדורון עדיין החזיק בידו השניה. דורון נבהל מההצתה הפתאומית, והשליך במהירות את הגפרור שהתעופף אל המיטה בה שכבה מאיה.
"אה! הטמפון שלי נשרף!", היא צעקה.
"גם שלי! גם שלי, מאיה!", קרא מייקל בנחישות. "ולא אכפת לי אם דורון יהרוג אותי, ולעולם לא אזכה להציל את כל חולי הסרטן. אף אחת מעולם לא גרמה לטמפון שלי להשרף כפי שאת עשית".
"לא, מייקל אני רצינית! הטמפון שלי באמת נשרף!"
"גם אני רציני, מאיה! אני רוצה שנשרוף אחד לשניה את הטמפונים עד שנהיה זקנים ומקומטים מדי בשביל לזהות אחד את השניה".
האש הגיעה עד לדלק בישבנה של מאיה, וכל פנים גופה עלה בלהבות. המעיים שלה נשרפו לחלוטין, והאש התפרצה מבעד לעורה.
דורון הביט באדישות בנחשולי האש שעלו מגופה הנשרף של מאיה.
"רואה? אמרתי לך שאת כמו השמש!"
האש הגיעה למעמקי קיבתה של מאיה, וזיקוקים נורו דרך בטנה ועשו חור בתקרה. מייקל הביט למעלה.
"וואו! יש לך חור בתקרה דרכו אתה יכול לראות את השמיים זרועי הכוכבים! זה הכי מגניב שיש! כעת הבית שלך הוא בעיצוב פוסט-פוסט-מודרני!"
דורון חייך. "אתה בסדר אתה. אז מה עם התרופה לסרטן שדיברנו עליה?"
"אה, זה סתם משהו שהמצאתי בשביל להשכיב את מאיה. בד"כ אני לא שוכב עם נשים, אבל היא כ"כ גדולה ומאסיבית שהיא הזכירה לי במדויק את הפרארי הקודמת שלי. אני יותר בקטע של מכוניות".
"אתה יודע, מייקל, אני חושב שעבר כבר הרבה מאד זמן מאז שהייתי במוסך. ואני חושב שאני צריך דחוף שמישהו יטפל לי במנוע. אז מה אתה אומר שאני ואתה נמשיך מאיפה שאתה ומאיה ז"ל הפסקתם?"
"חשבתי שלעולם לא תבקש".
"טעית"
"מסתבר"
"טוב, חסל דיבורים. בוא נעשה את זה. אה, ואפשר שאתה תהיה הפאסיבי?"
"אלא אם תוריד כבר את האקדח שלך, לא כדאי לך".
.....
האם דורון הוריד את האקדח שלו? אני אשאיר אותכם במתח...
